בן יונה הדסה ושלמה. נולד ביום ו' בכסלו תשל"ב (24.11.1971) בגדרה. ילד שלישי במשפחה ולו שתי אחיות – איריס ואהובה, ואח - שרון.

יניב גדל והתחנך בגדרה בבית מסורתי-דתי. למד בבית הספר היסודי "אוהל שלום" ביישובו והמשיך ב"תיכון להנדסה ותעופה אורט חיל האוויר" בתל נוף. בלימודיו הוכשר לתפקיד מכונאי מטוסים.

למרות הכשרתו המקצועית כמכונאי התעקש לשרת ביחידה קרבית, וכשהתגייס בתום לימודיו שובץ בגדוד הנדסה והוצב בבסיס בחטיבה המרחבית יהודה (אזור חברון). במלחמת המפרץ הראשונה, בסוף שנת 1990 ותחילת 1991, השתתף בפעילות עם יחידתו בעת שישראל הותקפה בטילים מעיראק.

בחופשת "רגילה" לאחר אימון, כאשר רכב על אופנוע, פגע בו בעוצמה רכב שלא עצר בתמרור עצור. יניב נפצע קשה מאוד, איברים רבים שלו נפגעו, והוא שכב מחוסר הכרה במשך כמה חודשים. השיקום נמשך כשנתיים, גם לאחר שחרורו מצה"ל.

בתקופת השיקום, בגיל עשרים ושתיים, ביקר אצל רב. הרב התעקש להכיר לו נערה בת שמונה-עשרה ושמה גלית. יניב התקשר אליה, עורר את סקרנותה, והם נפגשו. בין השניים נוצר קשר טוב, וכעבור זמן לא רב בשיחה ביניהם שאל: "גלית, מה אם באמת נתחתן?" היא השיבה: "אם נתחתן, אז נתחתן. מה כבר יקרה?" הוא אמר: "אז מתחתנים". זו בעצם הייתה הצעת הנישואין. כעבור חודשיים הם התארסו ושלושה חודשים אחר כך נישאו. הם בנו את ביתם באשדוד.

שלושה בנים ובת נולדו להם – ינון, יאיר, אליה ואביגיל. בת נוספת נפטרה בגיל צעיר מאוד. יניב היה אב חם, אוהב, תומך ומחנך. התמסר לתפקידו כאב, לימד את ילדיו והראה להם את הדרך, ועם זאת נהג איתם בפתיחות והתייחס אליהם כחבר. הוא רצה שילמדו היטב ויתקדמו בחיים ועודד אותם לטייל, לחקור, ליהנות ולצבור חוויות. לפעמים עשה זאת בספונטניות, למשל בכל הנוגע ליציאה טיולים, לבילויים ולמסעדות. לעיתים קרובות הצחיק אותם בחיקויים שעשה לסרטים ישראליים ולמערכונים של "הגשש החיוור".

את רעייתו גלית אהב מאוד, תמך בה והעניק מעצמו. הוא הוקיר את האינטימיות עם משפחתו הגרעינית, וכדברי רעייתו, "היה מאוד קנאי, באופן חיובי, לביתו ולמשפחתו". למרות הקשיים הפיזיים והרגשיים שחווה, עזר ככל יכולתו בהתנהלות המשפחתית.

תיארה גלית: "זוכרת אני איך היית יושב על המדרגות באשדוד עם כוס קפה וסיגריה עם מכנסיים קצרים ומעיל וצופה איך הגשם מכה באדמה, קורא לי 'גולי בואי לשבת איתי זה כיף', עונה בשיא הזריזות 'השתגעת אין לי מה לעשות או לחפש בגשם, קר לי ורע לי ולמה לי לסבול עוד יותר, טוב לך שם תישאר אני בפנים'. וכך היית יושב שעה שלמה בגשם, מעשן סיגריה ושותה קפה בהנאה, מתפעל מכל טיפה וטיפה. 'אין לך מושג מה הפסדת אין כמו ריח הגשם ולראות את העצים כל כך רעננים זה הכי כיף', ואני רק מחייכת ומרימה גבה".

הקשר עם הוריו ועם אחיותיו ואָחיו היה קרוב. אחיותיו תמכו בו, עודדו, עמדו לצידו, דאגו לשלומו ושמרו עימו על קשר הדוק.

בשנת 2007 עברה המשפחה לגור ביישוב הקהילתי צוחר שבחבל אשכול. יניב היה שותף מלא בניהול הבית, כן טיפל בבעלי חיים באזור מגוריו.

כאדם אכפתי היה לו חשוב שלאנשים שסביבו יהיה טוב. ידע לצחוק, לשמוח וליהנות מהחיים, והיו בו נחישות שקטה ורוגע שסייעו לו להתנהל על מי מנוחות.

יניב שגיא אידו נפטר ביום כ"א בתמוז תשע"ו (26.7.2016). בן ארבעים וארבע וחצי בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בצוחר. הותיר אישה, שלושה בנים ובת, הורים, שתי אחיות ואח.

על מצבתו חקקו אוהביו: "תם המסע, המהפכות הסתיימו והתרחק החלום; לבך האוהב התעייף, עתה אתה נח; שן אהוב יקר, היה רגוע ושקט; 'מים רבים לא יכבו את האהבה ונהרות לא ישטפוה'".

ספדה רעייתו: "תודה על 21 שנים בהן לא עזבנו אחד את השנייה ולו לרגע וביחד בנינו בית. תודה על אהבה, תמיכה, מסירות, נאמנות, תודה על הילדים תוצר אהבה נהדר, גאה בהם אחד ואחת וגם אתה שם יכול. הבט בהם, מאז שהלכת הם לא נפרדים, תומכים ועוזרים אחד לשני, נעמדים על שתי רגלים אחוריות לשמירה. יש לי רק בקשה קטנה ממך, שמור מלמעלה על מה שיש לנו ותן בי את הכוח להמשיך להחזיק את האוצרות הנהדרים האלה שיפרחו ויעצימו למקומות בטוחים וטובים.

מתגעגעת המון".

עוד כתבה גלית: "ולחשוב שהיינו צריכים להזדקן יחד... כבר שלוש שנים שאינך. היינו אמורים לחגוג 25 שנה, ממש שלושה ימים אחרי יום נישואים 21 הלכת למקום שכל כולו רק טוב, והזמן עף כאן כמו הרוח ולקח איתו גם את החמצן.

המון פינות בבית מזכירות אותך, עדיין ישנה תחושה שבו אתה נוגע בכל דבר, כאילו הזמן נעצר ולא נע.

זוכרת שיחות על קפה בוקר וערב, אותן איש לא יעיף מזיכרוני, זוכרת כעסים ומריבות שבסופם הביאו לחיבוקים, נשיקות, אהבות וחיזוקים...

המון געגועים לי אליך. ואם הייתה משאלה כזו, את מי רוצה לראות מעבר העולמות, אז כמובן שהייתי עונה: אותך".